גשם, נהר, קרח ואש

טרם נכנסו בני ישראל לארץ הקודש תיאר להם משה את אופייה של הארץ החדשה במילים האלה:

"כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם... ארץ הרים ובקעות; למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, י-יא).

חכמינו זכרונם לברכה מבארים שזה ההבדל בין ארץ ישראל ל"ארץ מצרים.... אשר יצאתם משם", שכן "לפי שאין מצרים שותה מי גשמים אלא נילוס עולה ומשקה [אותה]" (רש"י, בראשית מז, י).

הגשם מייצג את קשרי הגומלין שבין שמים לארץ. תורת החסידות מצטטת את תיאור התורה של הגשם הראשון: "ואד יעלה מן הארץ וישקה את כל פני האדמה" (בראשית ב, ו), כלומר, האד עולה לשמים, והשמים מחזירים אותו למטה בצורת גשם המשקה את פני האדמה. גדולי החסידות מסבירים כי המהלך הזה מייצג את האמת הרוחנית, שלפיה "התעוררות התחתון מביאה להתעוררות העליון" (במקור: אתערותא דלתתא ואתערותא דלעילא) – כלומר, הבורא נענה למאמציו של האדם – לתפילותינו, לכמיהותינו ולמעשינו – על ידי שהוא שולח לנו סיוע מן המרומים.

אך אין די בגשם לבדו כדי שהארץ תשגשג ותיתן פרי. יש לחרוש את האדמה – לתחח אותה ולרככה – בטרם תוכל לקבל את הזרע ולספוג את הגשם. מבחינה רוחנית משמעות הדבר היא שלא די לשלוח למעלה "אדי" רגשות נשגבים ומעשים טובים, אלא על האדם קודם כול "לחרוש" את האגו שלו ולרסק את רגבי הגסות והיוהרה שבאישיותו על מנת שחייו יהיו מסוגלים לקבל את הסיוע האלוקי המגיע מלמעלה.

בארץ ישראל חורשים את האדמה, ואחרי כן הגשם מזין אותה. אולם במצרים היו פני הדברים שונים. לא הגשם היורד הזין את אדמת מצרים, אלא הנילוס, שעלה על גדותיו והציף את האזור שוב ושוב. במצרים אף לא היה צורך לחרוש את האדמה, שכן לאחר ששקעו, היו מי הנילוס הגואים מותירים אחריהם שכבת אדמה פורייה להפליא שלא הצריכה חריש לפני הזריעה.

האדם המצרי הרוחני אינו מכיר במקור השמימי של ברכות החיים. הוא מאמין שהכול נוצר מלמטה – שכל דבר שיש לו, כל דבר שהוא השיג, הוא פרי עמלו. כמו כן אין הוא רואה צורך ב"חריש" כלשהו של אישיותו – הוא בסדר גמור כמו שהוא, ובכלל זה הרגבים שבנשמתו.

גשם מעוות

כשיורד גשם במצרים, הוא יורד בצורת ברד – ברד שהוא קרח מבחוץ ואש מבפנים. התורה מתארת את מכת מצרים השביעית כדלקמן:

"...וימטר ה' ברד על ארץ מצרים. ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד..." (שמות ט, כג-כד).

תכופות אנו מדברים על אנשים בעלי אישיות "חמה" או "קרה". אדם "חם" הוא אדם חדור אהבה והתלהבות, המוכן תמיד להושיט יד לחבר ולחייך אליו. אדם "קר", לעומת זאת, הוא אדם מאופק, מרוכז בעצמו, אדיש לגורלם של אחרים. אך האדם הקר בוער אף הוא – בוער באהבה עצמית, בתשוקות אנוכיות. למעשה, עודפי החום הפנימי הללו הם שגורמים לו לעטות שריון קפוא כל כך.

כשיורד גשם במצרים, הוא יורד בצורת ברד של אש עטופה בקרח. בארץ לא-נחרשת זו, שבה אין רואים את מקור המים השמימי ואין מכירים אותו, הסיוע שיורד ממרומים הוא מעוות ומופיע כמקור של אהבה עצמית מוגברת ושל זרות גדולה יותר בין אדם לזולתו.